"אנשים מוגבלים לא זקוקים לרחמים"

כשנאור, הבן שלי, עמד להתחיל את כיתה א' כתבתי מאמר. על החשש, התקווה והתפילה, ששנותיו במערכת החינוך יעברו עליו בטוב. שיראו אותו ולא את מומיו. שיתנו לקסם שלו לכבוש את המוגבלות. 

המוגבלות שלו לא באה על חשבון תאווה עמוקה לבלוע את העולם. לא לוותר לעצמו ולסביבה להיות חלק אמיתי מהחיים. 

עכשיו הוא בדרכו לחטיבה. התבשרנו שעליו לעבור - כמו כל בני גילו - מבחני מיון במכון ארצי מסוים. 

התקשרנו לקבוע. הבהרנו שצריכים שמקום הבחינה יהיה נגיש, וגם, שמישהו יכתוב. 

מהצד השני של הקו היתה דממה מעיקה. 'רגע. אני צריכה להתייעץ' אמרה פקידה נעימת קול. בחלוף דקות חזרה ואמרה: הבחינה של בנכם כרוכה בתשלום של 60 ש"ח. 
ברוריה מיהרה לשאול: "מה?! למה מוגבלותו של נאור גוררת תשלום נוסף?!" והפקידה הבטיחה לבדוק. 

היא חזרה. 'יש לי בשורה' אמרה. 'השגתי לילד פטור ממבחני הכניסה'. מה שהשתמע היה ברור: נו, מדובר בשילוב ובין כה וכה המבחן לא 'על אמת'...
כעסנו. 

נאור מוגבל. מאוד מוגבל. אבל לא מגיע לו להתקבל בלי בחינה. קבלה בלי בחינה היא פגיעה בזכות ובחובה שלו ושלנו לשוויון.

שוב הרגשנו 'טוב לב' שנבע ממניעים נקיים. אבל כזה שהבהיר חוסר הבנה מהותי במיהו 'אחר' ואיך מקבלים אותו. שווה אבל שונה.

זו היתה מהות הזעקה של אהובי דורון אלמוג. אנשים עם מוגבלות לא זקוקים לרחמים אלא ליחס שוויוני. 

נגישות היא לא רק בניית מעליות ורמפות. נגישות היא בניית גשרים בלב, מעליות בנפש. הבנה שכל אחר זקוק ליחס שווה. מותאם למגבלות. אבל שווה.